מרדכי פפירבלט

אני מרדכי פפירבלט. נולדתי בעיר ראדום בפולין, ב-1923, למשפחה שומרת מסורת – זוג הורים וחמישה ילדים. הייתה לנו לפרנסתנו חנות מרכולת, ולמרות הגזרות הכלכליות נגד היהודים הצליחה המשפחה לכלכל עצמה. בהיותי בן 10 עברנו לוורשה – שם אבי ואחיו עבדו יחד במסחר, ואני למדתי בבית ספר דתי-ישיבה, עד שפרצה המלחמה. לאחר הכיבוש מצאנו עצמנו בגטו ורשה. עבדנו שם אצל הגרמנים בכל מיני עבודות וידענו מחסור וקושי. יום רדף יום, המצב בבית היה רע מאוד.

• מסע לפולין: ורשה, ראדום, אושוויץ-בירקנאו

הוריי החליטו שעלי לברוח מגטו וורשה. קפצתי מעל החומה, בדרך כמעט ונתפסתי פעמיים, אבל איכשהו הגעתי לכפר שבו גרה אחותו של אבי. שם היה לה משק חקלאי ואני הייתי השליח האמור להכין את המקום למשפחה. אחי ואחותי הצליחו לברוח מהגטו ולהגיע אליי ובפיהם הבשורה כי המרה אבי נפטר בגטו מסבל ומרעב.

כעבור זמן מה הגיעה גם אמי עם אחי הקטן. היא סיפרה לי שאחותי הקטנה, בת 4, נותרה בבית היתומים בוורשה. ניסיתי לעזור לאחים ולסדר להם עבודה בכפר, אבל אמי סירבה להאמין שאפשר ככה להמשיך, ולילה אחד היא הלכה לישון ולא קמה משנתה.

במו ידיי הבאתי אותה לקבורה בעיירה הסמוכה זוולין. כעבור זמן הגיע אזרח גרמני ולקח לעצמו את כל השדות וחיות המשק ו-8 המשפחות היהודיות בכפר נותרו ללא אמצעי פרנסה. סידרתי מקומות מקלט לשלושת אחיי – שניים בראדום אצל המשפחה, והאח הצעיר ממני אצל דודה בעיירה אופטוב. אני נותרתי בכפר עד שהגיע צו שאין להישאר עוד במקום, מי שנותר נורה מיד. עברתי עם הדודה לעיירה גרבטקה, בינואר של שנת 1942. עבדתי שם עבור יהודים מקומיים ואצל איכרים גרמנים, עד שב-10 ביולי נלקחתי לאושוויץ עם כל שאר יהודי העיירה. הייתי אסיר אושוויץ מס' 46794.

שרדתי כמה סלקציות, ובין לבין הועסקתי בעבודות קשות מאוד. משם הועברתי להיכנאו הישנה, אחר-כך החדשה ולבסוף לנו-דכאו (דכאו החדשה). ב-17/1/45 הוציאו השומרים הגרמנים את כל אסירי המחנה לצעדת מוות לעבר גרמניה. כעבור כשבוע, על סף אפיסת כוחות, הצלחתי לברוח. נדדתי במשך שבועיים בדרך חזרה לפולין, לעיר הולדתי ראדום. לאחר שלא מצאתי שם אף לא אחד מבני משפחתי בחיים, הצטרפתי לקבוצה של שורדי המלחמה ובעלייה בלתי לגלית הגענו לפלשתינה, בינואר 1946.

כעבור זמן רב קיבלתי מקום עבודה – מתלמד בבית דפוס, שם הדפיסו עיתון יומי בשם "הבוקר". כאשר פרצה מלחמת השחרור, בתור חבר הגנה, גויסתי לחטיבת גבעתי ובאחת הפעולות בדרום נפצעתי. לאחר החלמה ארוכה שוחררתי, חזרתי למקום עבודתי, ומאוחר יותר עברתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות". עם הזמן, הגעתי לדרגת "מעמד בכיר" – זה המעמיד בכל יום את עמודו הראשון של העיתון. ב-1954 התחתנתי עם סימה, נולדו לי שני בנים, שלושה נכדים, שני נינים והם – ממשיכי – הם הנקמה הגדולה ביותר בנאצים –  שושלת משפחתי ושמה לא תמו.