מסע לפולין: ורשה, ראדום, אושוויץ-בירקנאו

בשנת 1993, כמעט חמישים שנה אחרי שברחתי מהגיהנום, החלטתי לעשות מסע לפולין. ביקור ראשון מאז המלחמה, עם שני בניי, שלמה וצביקה, ובן-דודי מוריס.

ביום חמישי, 17.6.1993, קמנו מוקדם בבוקר בפריז, המכונית הוכנה בעוד מועד, ויצאנו מהבית. כעבור יומיים של נהיגה חצינו את הגבול בין גרמניה לפולין. אני מרגיש את ההתרגשות שאחזה בכולם. הם שואלים אותי איך אני מרגיש על אדמת פולין? ואני, להגיד את האמת: אין לי כל הרגשה מיוחדת. אני עוקב אחרי שמות של ישובים שונים שחולפים מול עיני הסקרניות בלי הפסק, ולפתע, כאילו מנותק מהעכשוויות, אני חוזר בדמיוני לשנת 1941, שמות הכפרים אצים-רצים בדמיוני, הם מזכירים לי מדי פעם, עת חציתי יחף כפרים רבים, חלקם עוינים, כדי למצוא פת לחם, או איזו עבודה אצל האיכר. עצם הכניסה לביתו הייתה קשורה בסכנת נפשות.

מטרה שלנו היא ורשה, עיר הבירה של פולין. בהמשך הנסיעה אני מתחיל להתרגש יותר ויותר משלטי הדרכים, המזכירים לי שמות מוכרים שלפני המלחמה. אני משתדל לרשום את כולם, עד כמה שאפשר. אלה שלטים של ערים ועיירות. בהגיענו לוורשה, יצאנו לראות את מקום מגורינו באזור היהודי לשעבר (הגטו הקטן). השתמשנו במפה, אך ללא הועיל. אחרי מאמץ לא קל עלה בידי לגלות שמספר רחובות, ביניהם: רינקובה, סקוז'אנה, מירובסקה, (שם גרנו), וחלק מקרוכמלנה, (שהיה בגטו), נמחקו ונעלמו, כאילו לא היו מעולם!

תוך כדי ניסיון לאתר, בכל זאת, היכן אני נמצא, עלה בידי להיתקל בשני מבנים, ששימשו לפני המלחמה אולמות השוק של כיכר מירובסקי. על אחד מהם צמודה טבלה ויכולתי לקרוא: "כאן רוכזו האזרחים הפולנים, (ביניהם היו גם יהודים), שהרימו את נס המרד בשנת 1944, לפני שהוצאו להורג על-ידי השלטונות הנאציים). לסיכום: במקום ביתנו ועוד בתים רבים, עומדים עכשיו בניינים רבי-מידות, ומסביבם גינות נוי.

מאותו מקום, עד למלחמה, היה כאן מבנה גדול ועתיק בשם WIELOPOLE, שהכיל הרבה חנויות של הלבשה והנעלה, ובימים הראשונים של המלחמה נפגע ועלה בלהבות, ובזמן הכיבוש עמדה חומת הגטו המפחידה, המשכנו ארבעתנו לצעוד, לפי בקשתי, לאורך המסלול של בריחתי מהגטו. המשכנו דרך כיכר הבנקים, רחוב סנטורסקה, כיכר התיאטרון וכיכר הטירה. כאן במרכזה הייתה מונחת על הקרקע חלק מהעמוד ובראשו דמות המלך זיגמונט, שנפגע והופל במרד הפולני נגד הגרמנים ב-1944. כאן נתפסתי בפעם השנייה על-ידי בריונים פולנים.

לאט-לאט התקרבנו לעיר העתיקה של ורשה, שגם היא נפגעה קשות, שוחזרה והוקמה מחדש, לפי צילומים של לפני המלחמה. המשכנו לצעוד ברחובותיה המוכרים של פעם, לבי הלם עכשיו כאשר נזכרתי איך התחמקתי מהגטו, והסתובבתי באזור הזה אחוז פלצות, אז ב-1941, שותפיי להליכה הסתכלו מדי פעם על פני, לראות איך אני מגיב. את ארוחת-הערב אכלנו בעיר העתיקה. עייפים חזרנו למלון כשאני מנסה להירגע לאט-לאט. דקות ארוכות שכבתי במיטתי ומנסה לעכל את מה שעברתי אותו יום, עד שעיני נעצמו מרוב עייפותן. אותו יום עשינו כ-300 ק"מ, וסל-הכל מפריז 1,750 ק"מ.

יום שני, 21.6.1993. התעוררתי וקמתי מוקדם באותו בוקר, למרות שלא ישנתי מספיק שעות. מהקומה ה-17 של מלון "מרקורי", נראית לי ורשה מוזרה קצת. מולנו מתנשא בגאון המגדל של ארמון התרבות, שהקימו הרוסים אחרי שהשתלטו על פולין. מקיפים אותו הרחובות מרשלקובסקה, שדרות ירושלים ועוד שניים. האזור נראה לי קצת משונה: פרט לבודדים הכל נבנה כאן מחדש, לא כפי שהכרתי מפעם.

אחרי ארוחת-הבוקר במלון אנו יוצאים ברגל לראות את העיר, ובמיוחד את האיזור שכה מוכר לי. אנו צועדים בסביבה שהייתה פעם הפאר של העיר. הנה רחוב מרשלקובסקה, הנמצא היום בעוניו, איפה סניפי הפירמות הידועות  בעולם ששכנו פה? הרמזור הראשון שהותקן כאן? אור הניאון שריצד וסינוור את העיניים, כשהוא יורד מגג הבניין לאורך הקיר ונמשך על המדרכה והולכי הרגל נבהלים ונמלטים מאימתו? לאן כל אלה נעלמו? זהו, פנה זיוו, פנה הדרו, עכשיו ביתנים של רוכלים ממלאים אותו פה ושם, והמראה עלוב ומסכן. אנו ממשיכים לצעוד עד לקצהו, היכן שהוא גובל עם הרחוב קרולבסקה, האריסטוקרטית לשעבר. אך מה רואות עיניי? הגן הססקי, פארה של וורשה, נראה מפולש וקרוע. מישהו מראשי העיר ודאי נפל על ראשו, החליט לסלול דרכו כביש רחב והותיר אותו פצוע ומדמם...

לאט-לאט אנו מתקרבים לאזור היהודי לשעבר, שנקרא: הגטו הקטן. מגיעים לרחוב טברדה, אותו עברתי יום-יום בדרכי ללימודים. במספר 6 בחצר השנייה נמצא בית-הכנסת על-שם נוז'יק, שבדרך נס ניצל מהוונדלים המודרניים. לידו בניין ישן ובו מתגוררים מספר יהודים קשישים, בודדים, הם נראים כדמויות מסכנות, ניצולי התופת, ששמחו לפגוש אותנו. עוברים את כיכר גז'יבובסקה, ואחר כך לרחוב באותו שם. לפנים היה כאן מרכז המסחר היהודי, שהתבטא בחיים תוססים. במספר 26 שכנה כאן הקמינה היהודית, שבראשה עמד המהנדס צ'רניאקוב. במלחמה הפך לספק הראשי של עובדי-כפייה יהודיים עבור הגרמנים.

בית בודד אחד נותר שם לפליטה, במקום האחרים שנהרסו ניצבים להם בניינים בני 15 קומות, ומאוכלסים על-ידי פולנים. מסביבם נטועים גינות-נוי. מי שלא הכיר את הסביבה הזאת כמונו, חושב ודאי שהכל כאן קיים מקדמת-דנא. אנו עוזבים אזור זה וממשיכים הלאה. עכשיו עוברים לכיכר הבנקים, נובוליפיה, נובוליפקי, כולם היו מיושבים ברוב יהודי. פה התגורר דודי שמחה, אחיו הצעיר של אבי, הוא רק הספיק לשאת אשה לפני כשנתיים. בראשית המלחמה נפטר ממחלת הטיפוס. הוא היה הקרבן הראשון של משפחתנו. יהא זכרו ברוך.

אנו ממשיכים ללכת ברחובות נוספים באזורים היהודיים לשעבר, שנקרא פעם הגטו הגדול: זמנהוף, דז'ילנה, פוויה. נדמה לי שפרט לשמות אין שם שום זכר לעבר. הסתכלנו על פסלו המונומנטלי של האמן רפפורט, איך הוא הצליח לתאר את הזוועות שעברו יהודי ורשה בזמן המלחמה. מרוגשים ובלב דואב עזבנו את המקום.

ביום השלישי, רגע לפני שהגענו לראדום, סרנו מהכביש והגענו לעיירה בשם זבולין. כאן נולדו אבי שלמה ואמי זלדה. המטרה החשובה ביותר שהיה עלי לבצע, היא ביקור בבית-העלמין המקומי. פה בקיץ 1941 הבאתי לקבורה את אמי, שהצליחה לברוח מגטו ורשה, להגיע אלי לכפר יבלונוב, שם היא נפטרה בערב תשעה-באב. שאלנו מספר עוברים ושבים היכן כאן בית-הקברות, אך אף לא אחד מהם ידע את התשובה. כמעט והתייאשנו, אך לפתע התקרב ישיש אחד וגם זקנה הצטרפה ותהתה מה רצוננו. היא הייתה נחמדה ומסבירת פנים, נשארה לה רק שן אחת בפיה, אולם עזרה לנו מאוד. "תסעו בדרך זאת, היא הצביעה בידה הגרומה, שם תראו בניין בנוי מלבנים, שלגרמני אחד בשם וולטר היה שם מפעל, ממולו נמצא  בית-העלמין".

נכנסנו במהירות למכונית ודהרנו לשם. "מזל שנתקלנו בה", אמרתי. כעבור דקות מספר הבחנו בבניין שנראה תעשייתי, אך עזוב. יצאנו מהרכב והתקרבנו לשטח מיוער, בה היו נטועים עצים עתיקים, וגם צעירים, שניטעו לא מזמן. לא הספקנו להיכנס לשטח המיוער וכבר התקרב אלינו, גוי אחד, ודאי שכן, ושאל: "מה אתם מחפשים פה?", הסברתי לו שבאנו לבקר קרובי משפחה שהם קבורים פה. כעבור דקות מספר מתקרב שכן נוסף. לשאלתי להיכן נעלמו כל המצבות, הם אומרים לנו שהגרמנים לקחו הכל. לא נכון, אמרתי, הגרמנים לא  צריכים אותן.

הסתכלתי מסביב וראיתי שפרט לשבילים המרוצפים ששרדו, אין אפילו שבר-אבן ממצבה. אך במקומות רבים נראות תלוליות אדמה, שנחפרו לא מזמן. לשאלתי מי חפר פה? ענו לי: היהודים בטח הטמינו כאן זהב ותכשיטים, אז אנחנו מחפשים. נורא כעסתי על דבריהם והוספתי להגיד להם שטיפשות לטעון ככה. אילו ליהודים היו עדיין זהב ותכשיטים, היו ודאי מחליפים אותם בעד לחם. לבסוף לא נשאר לנו דבר אלא לערוך תפילה שהתכוננתי לה. אמרתי "אל מלא רחמים, וקדיש", עיניי נבעו דמעות, בדומייה ובלב שבור עזבנו את המקום הקדוש הזה עבורי, שכה חולל בידיים גסות של פראי אדם.

הגענו לראדום. מטרתי עכשיו היא לבקר בבניין העירייה ולהוציא מסמך רשמי על תאריך לידתי הנכון. מכיוון שהעיר ראדום כלל לא נפגעה במלחמת 1939, בטוחני שלא יקשה על העיריה לבצע זאת. לכן אנחנו פונים לעבר הרינק, RYNEK, כיכר העירייה. אני מציג את עצמי כיליד ראדום ומבקש מאחד הפקידים אישור של תעודת-הלידה. היחס אלי הוא חיובי, אולם מסבירים לי שהארכיון לא נמצא פה אלא ברחוב מוניושקי 9. בתור רדומאי שמתמצא בעיר אנחנו פונים מיד לעבר הכתובת החדשה. אגב, ברחוב הזה שהיתי את הימים הראשונים לבואי לכאן, אחרי בריחתי מצעדת-המוות.

אחת הפקידות, אשה מבוגרת, מסבירה לנו פנים, כולל חיוך קל. לאחר שאני מספר לה על היותי אסיר אושוויץ לשעבר, היא מתחילה להתעניין בי, שואלת שאלות: היכן התגוררנו ועוד פרטים שונים. התברר שהיא מכירה היטב את הרחוב  בו גרנו, וגם את השכנים לידינו, לרבות שתי המשפחות הגרמניות ילידות פולין, קינדט והמפל, שנקראו פולקסדויטשים. כשניסינו לתת לה תשר עבור היחס הידידותי אלינו היא סירבה בתוקף לקחת. אחרי השיחה המרתקת הופנינו לפקיד האחראי, שילמנו 200,000 זלוטי עבור בולים וקיבלתי מסמך רשמי.

מוריס ביקש גם לעיין בספרי-הלידה של העיר, אך זה לא נמצא כאן, אלא בבניין אחר. כאשר עזבנו את המשרד ועיינתי בצילום של תעודת הלידה שלי ציפתה לי הפתעה: אני אמנם נולדתי בתאריך 25.4.1923, אבל רשמו אותי שנתיים יותר מאוחר. ובכן מה קרה פה? הפתרון היה די פשוט. באותם הימים של ראשית המאה הקודמת, היה נהוג לא לרשום את הילוד מיד עם היוולדו, אלא להמתין עד שנתיים. וכך  היו מסבירים זאת: היו מחלות רבות שטרם מצאו להן מזור, עדיין לא המציאו את הפניצילין ועוד תרופות שחסרו. לכן, המתינו עד שנתיים, ואם הילד החזיק מעמד עד אז – רשמו אותו, ובא לציון גואל...

אנו חוזרים לבניין העירייה הקודם, שם מצויים ספרי-הלידה של אלה שנולדו במאה הקודמת, כלומר, לפני 100 שנה ומעלה, כאו מקבל מוריס צילום של לידת אביו ואמו. גם אני מצאתי את תאריכי לידתם של סבי מרדכי, יליד 1851, שאני נושא את שמו, וסבתי ביילה-מירל, ילידת 1856, זכרם לברכה. גם המקצוע של סבי היקר רשום: מורה. השעה נקפה, כבר אחרי 15:00, זמן סיום העבודה הרשמית במשרדים, אך כאשר רצינו להעניק לפקידים מתת עבור טרחתם, סרבו בכל תוקף לקבל.

מבניין העירייה נסענו ישר לרחוב סטרומייסקה, שם נולדתי בשנת 1923. במיטה שלי. אז לא היה מקובל, כמו היום, ללדת בבית-חולים. מתחילים במספר 2, 4, אולם  6 לא קיים. ידעתי מזמן שאת ביתנו הרס השכן הגרמני ממספר 8, באופן זה הוא צירף והגדיל את השטח של אחוזתו. חזרנו לבית מספר 2, כאן התחלתי ללמוד בחדר של הרבי מרדכי. פה בחצר הראשונה התגוררה דודתי פרל, אחותה של אמי, ובעלה שמואל קולנדר והמשפחה, אצלם השארתי את אחי הקטן אברהמ'לה בשנת 1941.

צעדת החיים שלי באושוויץ-בירקנאו

יום רביעי, 23.6.1993. קמתי בבוקר מוקדם יותר מאשר כל יום. המתח שאחז בי לקראת הביקור בגיא ההריגה לא נתן לי מנוח. שרעפי השתלטו עלי עד שנרדמתי. ידעתי שזה לא יום רגיל, אולם על אף הכל התגברתי ומוכן הייתי לביקור הזה, כדי שאוכל להסביר היטב, מה עבר עלי כאן לשותפיי למסע. כהרגלי אני מתכונן לנסיעה של היום: לתקוע את אפי בשמשה, ולקרוא את שלטי הדרך, המקרבים אותנו לאזור הארור עלי האדמות הנקרא אושוויץ. בינתיים  אנחנו עדיין בחדרים במלון. מזג-האוויר היפה ששרר אך אתמול הפך לפתע את פניו, ערפל כבד נישא מעל והשתלט מסביב. גשם החל לרדת ללא הפוגה ומצב-הרוח שלי נעשה גם הוא סגרירי, אבל אין מה להתלונן, מכיר אני היטב את הסביבה המקוללת של האזור הזה.

השלטים בדרך הם רבים מספור, כי אזור זה הוא צומת חשוב. מימין - אושוויץ, משמאל קטוביץ. נזכרתי שדרך זו מוכרת לי קצת: כאן הוצעדנו בצעדת-המוות, בחורף של 17 בינואר 1945, בקור שלמעלה מ-20 מעלות מינוס, בדרך לאי-שם. השמות חולפים ביעף כמו בקליידוסקופ: כשאנוב, פעם עיירה יהודית, עכשיו סימן-דרך שמתקרבים לאושוויץ. הגשם שפסק קודם מתחיל לרדת מחדש. האם אלה דמעות של מעוני המחנות כאן? שם, בתוך התופת, התקשיתי לבכות, פשוט, נראה שמעיין הדמעות יבש.

עוד 45 ק"מ לאושוויץ מראה השלט. זוכרני שברגעים הגנובים שם, היינו מתבדחים ומפרשים את שם הגיהנום לשפת היידיש: אושוויץ – "אוייס שוויץ", (סוף היוהרה)... והדרך נמשכת: טז'בינייה, כל שם נוסף מקרב אותי למטרה. קשה לי עכשיו שאין לי מישהו מחברי לסבל להתחלק עם ההרגשות שאני חש. אנו עכשיו חוצים את העיירה כשאנוב, מסילת-ברזל ראשונה מתלווה אלינו בנסיעה. מי יוכל למנות את מספר הקרבנות שעברו כאן מובלים בדרכם לחיסול? הלאה: לובייץ, מיסלוביצה, כאן היו מחנות-המשנה של המרכז. עוברים את הנהר סולה, החוצה את העיר אושוויץ, כאן הועסקתי זמן קצר. ברושקוביצה, מסילה נוספת מתחברת כאן. וודוביצה, שם נוסף לקומבינט ששמו אושוויץ. ביילסקו-ביאלה, עוד מסילה מכפילה את עצמה, וגם משלשת, עד שהגענו לשער הגיהנום.

מחנים את המכונית, בתשלום כמובן, לפנינו השער הידוע: FREI MACHT ARBEIT - העבודה משחררת. (מן החיים? - היינו מתבדחים). הגשם מתחזק וצריך לפתוח את המטריות, וזה ודאי יקשה על הצילומים שאנו מתכוננים לעשות. מתקרבים לשער, אך אוי ואבוי, מה קרה? השער סגור ואין גם שום איש לידו. מבחינים בכפתור, לוחצים ואז מופיע מישהי. "למה סגור?" - אנחנו שואלים – "איחרתם, עונה לנו גברת מנומסת". אני מסביר לה שבאנו במיוחד מפריז, ושנית, אני כאן ביליתי הרבה זמן, ומראה לה את המספר 46794. היא מתבוננת, פעם על פני ופעם על המספר (כאילו לא מאמינה) ופותחת לנו את השער.

ראשית-כל אני נכנס לארכיון ומבקש עותק מהתיק שלי, כולל ההרשמה והצילומים שעברתי במחנה. "כבר סגור, אדוני", היא אומרת לי. "המשרד עובד עד השעה 14:00", היא מוסיפה. לבסוף הסברתי לה איזה דרך ארוכה עשינו, עד שהגענו לכאן. לסיכום: נעתרה, הואילה בטובה ומסרה לי את הצילום המבוקש. אין שם הרבה פרטים, אולי בעתיד יהיו יותר. מפי מקור אחד נמסר לי שאת כל התיקים של הנכנסים, העביר הצבא האדום למוסקבה, עת נכנס לאושוויץ ב-27 לינואר 1945. נכנסים לשטח המחנה, קודם-כל לבלוק "שלי" 18-A הראשון שהוכנסתי. הוא נראה מוזנח ועזוב. אחר-כך בלוק 6, שגם בו שהיתי חודשים מספר.

הולכים עד לסוף השורה הראשונה של המבנים ונעצרים, כאן נמצאים הבלוקים 11-10. וביניהם נוצרה כעין חצר. הקיר שסוגר את שני הבלוקים נקרא "קיר המוות", כאן כל בוקר אחרי המסדר היו מקריאים את המספרים של אותם אסירים שגורלם נחרץ. היו אלה אנשים שהיו בעלי תפקידים חשובים בחיים הקודמים, וכנראה היוו סכנה להתמרדות כאן, עד שיריה אחת שמה קץ לחייהם. עכשיו דולקת כאן אש-תמיד לזכרם. בלוק 11, האחרון בשורה, שימש ל"שדה הניסויים" של ד"ר מנגלה הזכור לשמצה. המרתף עם עשרות החדרים שלו נוצל למאסר-עינויים וחקירת הקרבנות, שהוכנסו לשם בעד כל עברה שביצעו. מיטות האסירים שנבחרו לעבור ניסויים מחרידים, עומדות עדיין כמו בימים ההם.

צביקה, מדי פעם מניח את ידו על שכמי ושואל אותי אם אני מרגיש בסדר. נראה שהוא חושש ודואג לי. אולם אני מרגיע אותו, ואומר לו שאני הפכתי כאן די קשוח כדי לא להתרגש יותר. ניגשים לרחבת-המטבח, פה עברתי את הסלקציה הראשונה בקיץ 1942, שכמעט וחרצה את גורלי. כאן בוצעו התליות הרבות, שלדאבוננו התרגלנו אליהם אז. כעת ניצב אותו גרדום, עליו נתלה רוצח ההמונים, רודולף הס, מפקד מחנה-האם אושוויץ. עוברים לבלוק אחר, ערימות של בגדי אסירים, כאן לא החליפו אפילו פעם אחת את הלבוש של האסירים, כי האסיר סיים את חייו קודם והלבוש שלו עבר לאחר. הלאה, בלוק אחר: שיטות קעקוע המספרים על זרוע שמאל של האסיר. העין לא נלאית מלהביט ולראות, כאן תמונות של מאות אסירים ואסירות, לפי השמות פולניים, רשום לידם השם והמשפחה, הגיל, זמן הבאתם למחנה וזמן מותם. סך-הכל: כחודשיים-שלושה החזיקו מעמד. היו אלה פולנים שקיבלו חבילות מזון מהבית ולא יהודים כמוני.

הגרדום הקודר, אימת האסיר, ניצב לו לדראון עולם ברחבת המטבח ועליו צמודה טבלית: "פה הועלה לגרדום בשנת 1947, אחרי שנתפס, נמסר לידי שלטונות פולין, מפקד מחנה אושוויץ, אוברשטורמבאנפיהרר רודולף הס".

עוזבים את אושוויץ ונוסעים לבירקנאו. עוברים את המבנה הדו-קומתי שבאמצעו שער הכניסה לממלכת המוות. כאן במפקדה זאת, בחדריו של הבניין התבצעה כל עבודת החיסול של הקרבנות, פה הועסקתי בסלילת המסילות באמצעות: "גלייזבאו-קומנדו". תפקידי היה בנשיאת חלקי המסילה הכבדים על הכתף למרחקים שונים. אוי ואבוי היה אם נשמט פס אחד וצנח על רגל של האומלל, לא די שהוא נפצע, מבלי לקבל עזרה רפואית, אלא הוא וגם חברו לנשיאה נענשו בחומרה, כשהאשמה המפחידה היא חבלה.

מכאן המסילות מכפילות ומשלשות את עצמן, כדי לשפר את קצב העבודה. אנו  נכנסים לאחד הבלוקים-צריפים. מין מרה-שחורה אוחזת את הבאים אליו. אם אושוויץ נקראת גיהנום, הרי את בירקנאו אפשר לכנות גיהנום-פלוס. דרגשי-העץ הניצבים מימין ומשמאל מתפוררים משנה לשנה. האווירה הקודרת השוררת כאן לוחצת על הלב. התנור הבנוי, הנמשך לאורכו של הצריף ושימש לחימום המקום עבור הסוסים ששהו פה, בעונת החורף, עכשיו יש לו תפקיד אחר לגמרי: תחיבת ראשו של הנידון להצלפות בזמן שמלקים אותו, שזעקותיו יעלו השמיימה. החום הגדול בקיץ והקור המקפיא בחורף בתוך הצריפים האלה, הוסיפו לא מעט לשבירה ולחיסולם של האסירים.

המסילה שהולכת למשרפות הייתה קרובה מאוד לצריפי. קל היה לי לקרוא על קרונות הרכבת את ארץ המוצא והשתייכותם, ומהיכן מובאים הנידונים למוות. בסוף השיירה נסע תמיד אמבולנס, המסומן בצלב-האדום הבינלאומי ומסיע, כאילו, את החולים, הנכים וכל  והנחשלים למחנה. אנו עוזבים את המבנה הארוך, שבאמצעיתו מעליו נמצאת תוספת בנייה והיא משמשת למגדל-פיקוח על כל מה שנעשה בסביבה. כאן הייתה המפקדה הראשית של הס.ס. לניהול קבלת קרונות הקורבנות וחיסולם, בלי הפסקה יומם וליל. אנחנו ממשיכים לצעוד לאורך המסילה הארוכה של הדרך האחרונה לבאים לפלנטה האחרת.

והנה הגענו לסוף הדרך, תרתי משמע. כאן מסתיימת הכל. כאן אין מה לצלם, פרט לעיי חרבות של ארבעת המשרפות, שמספריהן היו: 2, 3, 4, 5. הן פוצצו כולן על-ידי אסירי "זונדר-קומנדו", וחומר הנפץ סופק להם על-ידי 2 אסירות יהודיות ממחנה הנשים. הן נתפסו, עונו קשות ולבסוף נתלו. זה הכל קרה זמן קצר לפני שהמחנות פונו. רק המשרפה הקטנה במחנה אושוויץ נותרה שלמה עם כל הציוד. ההספק של אותה משרפה מס' 1 היה כ-70 אלף קורבנות, שהומתו בגז ונשרפו.

סוף-סוף עוזבים את המקום הארור הזה. הגשם הטורדני לא נותן לנו מנוח. ידעתי היטב והכרתי מספיק את פגעי מזג-האוויר ששולטים באזור מקולל זה. נזכרתי ביהודי הונגריה שהובאו לאושוויץ  לקראת שלהי 1944, וכאשר הועסקו בעבודת-חוץ וירד גשם שוטף, התפלאו מאוד: "למה ממשיכים לעבוד במזג-אוויר כזה? ודאי נפסיק עוד מעט"...

יום חמישי. 24.6.1993. אחרי ארוחת-הבוקר במסעדה ליד המלון, אנו עוזבים בשעה טובה את אדמת פולין ובכך מגיע לסיומו המסע לפולין. בשעות הבוקר עדיין מעורפל מסביב, אולם אחר-כך מתחיל להתבהר. גם השמש מופיעה ומתגלה, שולחת את קרני הזהב מבין ערפילי הבוקר, ומשאירה את העננים בצבעי אפרפר מאחוריה.